Naso - Heart and Soul

B"H

As usual, full text hyah.

Sources:

1) Midrash Tanchuma Naso, Chapter 13

ויהי ביום כלות משה. זה שאמר הכתוב, נוצר תאנה יאכל פריה, ושומר אדוניו יכובד (משלי כז יח). אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, אלא בכל מה שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו. לכך נאמר, נוצר תאנה יאכל פריה. תדע לך, שהרי שלמה בונה בית המקדש, שנאמר, ויבן שלמה את בית ה' (מ"א ו יד). ובשביל שנתן דוד נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר, זכור ה' לדוד את כל ענותו, אשר נשבע לה' וגו', אם אבא באהל ביתי וגו'. עד אמצא מקום וגו' (תהל' קלב א-ה), לא קפח הקדוש ברוך הוא את שכרו, אלא הכתיבו על שמו, שנאמר, מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (שם ל א). וכי דוד חנכו, והרי שלמה חנכו. אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו, נקרא על שמו. הוי, יפה אמר שלמה, נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד. וכן אתה מוצא במשכן, שאף על פי שכל ישראל עשו אותו, ונתנו נפשם ועשו את המשכן, כל ישראל נתנדבו, כל הנשים טוו את העזים, וכן כתיב, ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה (שמו' לו ח), וכן ויעש בצלאל ואהליאב (שם שם א), ובשביל שנתן משה נפשו עליו, נקרא על שמו, שנאמר, וראה ועשה כתבניתם (שם כה מ). והלך משה ונתן נפשו על כל דבר ודבר, שיעשה כשם שהראה לו הקדוש ברוך הוא בהר, כדי שלא יטעו בו. לכך כתיב על כל דבר ודבר, כאשר צוה ה' את משה (שם לט א). וכן הוא אומר, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וגו' (שם שם מג). ומה ברכה ברכן. אמר להם, תשרה השכינה במעשה ידיכם. אמר הקדוש ברוך הוא, הואיל ומשה נתן נפשו על המשכן, איני כותבו אלא על שמו, שנאמר, ויהי ביום כלות משה. הוי, נוצר תאנה יאכל פריה:

2) Midrash Tanchuma Naso, Chapter 21

ויהי ביום כלות משה. זה שאמר הכתוב, יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת (קהל' ב כא), זה בצלאל שעשה את המשכן, שכתוב בו, ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב כא), זה משה, שלא עמל בו ונקרא על שמו, שנאמר, ויהי ביום כלות משה. ביום כלות בצלאל אין כתיב כאן, אלא ביום כלות משה. הוי, ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו: 

3) Kohelet 2:21

כִּי-יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל-בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם-זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה.

One of the central events in parshat Naso is the korbanot brought by each of the heads of the twelve tribes following the completion of the Mishkan. However, several midrashim in the Midrash Tanchuma pick up on the rather odd 'jump' back in time at the opening of this section - 'va'yehi b'yom kalot Moshe l'hakim et ha'Mishkan' (And it was on the day that Moshe completed setting up the Mishkan) - to comment on Moshe and/or the Mishkan itself. Two in particular focus on the reason for Moshe's being credited with the completion of the Mishkan despite most of the actual construction work etc. having been carried out by Betzalel and the B'nei Israel rather than by Moshe himself.

The first midrash (source 1) above, views Moshe's accreditation in a positive light by drawing on a proof-text from Mishlei regarding the 'notzer/shomer' (guardian) of something precious being rewarded. The midrash then goes on to posit that one is rewarded by G-d according to the degree to which he 'yagea v'noten nafsho al ha'davar' (labours and gives his soul to something) using both Moshe and David Ha-Melech (credited with the inauguration of the Beit HaMikdash despite the fact that it was his son Shlomo who oversaw the building and inauguration itself).* 

The second midrash (source 2) above) is a little more problematic. On the surface, it uses a proof-text from Kohelet to contrasts Betzalel as the one who labours 'b'chochma u'v'da'at' (in wisdom and knowledge) to build the Mishkan to Moshe, who is characterised in this midrash as 'shelo amal bo' (not having done any toil on it). Given the role Moshe undoubtedly did play in the Mishkan's construction and the fact that the first midrash does credit him with making some effort (hence his reward), this is a little strange. Furthermore, if we look at the full proof-text from Kohelet (source 3) above), we can see that the pasuk concludes 'zeh hevel v'ra'ah rabah' (this is futility and a great evil) - certainly not what we would associate with either Moshe or the Mishkan's construction!

Of course, it could be that the midrash simply took a convenient proof-text without intending this final part of the pasuk to be applicable. However, even with this explanation the midrash still appears to contradict the message of the first midrash, which is based on the premis that 'elah b'chal mah she'adam ya'gea v'noten nafsho al ha'davar' (according to all that a person labours and gives his soul to a matter, the Holy One Blessed be He does not withold his reward).

Taking into account the overall difficulties of interpreting sefer Kohelet, perhaps we can resolve these contrasting midrashim through attention to the language used in each case to describe the 'efforts' made by Betzalel, Moshe and David. If we bear in mind the double meaning of 'amal' - the word used throughout the proof-text of source 3) and surrounding pasukim - as meaning both 'achievement/gain' and 'toil/trouble', arguably the idea that one man taking the credit for anothers' hard work is a 'ra'ah raba' results from the perspective that one's gain is inextricably bound up with one's physical toil alone. However, the first midrash focuses on G-d rewarding those who both 'labour' and 'give their soul' to a project - hence Moshe and David being used as examples of this concept, as even though they didn't put in the manual labour they both dedicated themselves entirely on both a physical and spiritual level to ensuring that the Mishkan/Beit HaMikdash respectively were built. 

It is impossible to tell whether the second midrash intended to imply that Betzalel only focused on the physical labour he was putting into the construction of the Mishkan. However, even if this is the case we can hopefully see that the nihilist perspective shown in sefer Kohelet is a trap one might fall into despite having the benefit of 'chochma' or 'daat'. If we truly want to benefit from our work on something worthwhile, we should therefore strive to emulate Moshe and David by not only making the physical effort but also putting our nefesh into such work. 

'Yovel' shel Malka sameach ;-)

RPT

*It is worth noting that sifrei Kohelet and Mishlei are both traditionally ascribed to Shlomo ha-Melech.